האם אי פעם שמתם לב שיש פרק אחד בספר ישעיהו שמדלגים עליו בקריאת ההפטרה בציבור? פרק נ"ג (יחד עם סוף פרק נ"ב) הוא אולי הטקסט המרתק והנפיץ ביותר בתנ"ך, והגיע הזמן לדבר עליו. רובנו גדלנו על הפרשנות המקובלת כיום, לפיה "העבד הסובל" המתואר בפרק הוא עם ישראל. אבל עיון היסטורי בכתבים היהודיים מגלה תמונה שונה
בגיל 23 רציתי למות. עברתי שנים קשות של אלימות נפשית בלתי פוסקת. הייתי פגועה, שבורה, מעורערת, חסרת ביטחון, חסרת שמחה וכל שאר החבילה שמגיעה מחיים מלאים בטראומה. וכבר לא רציתי לשאת את הכאב. למות נדמה קל יותר. שקט יותר, מנוחה. דמיינתי איך… איך אקפוץ מהחלון, איך יפגע בי אוטובוס באמצע הכביש… איך זה יכול להסתיים.
בין גאולה אישית לכפרה לאומית יום הכיפורים הוא אחד הימים החגיגיים והנוראים ביותר בלוח השנה היהודי, כפי שמצווה עלינו הכתוב בויקרא כ״ג 27–28: ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם …לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃״ עבור ישראל, זהו תמיד היה יום של התפייסות עם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. אך
הסיפור שבו ישוע הולך על המים זה רגע שבו הוא גם מראה את הכוח שלו ואת היכולת להתעלות מעל המגבלות הפיזיות של העולם הזה. זה לא רק סיפור היסטורי, הוא גם מטפורה עוצמתית על החיים שלנו. לעיתים אנו מרגישים נשטפים במים סוערים, חסרי שליטה. אבל יש לנו בחירה – להטביע את עצמנו בפחד או להאמין
”לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי ’אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי’ יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּים יֺאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: ’אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת’. אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: ’מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע’.” (מתי ז’ 21-23) דבריו של ישוע במתי ז’ 21-23 אינם משל או
המסע הזה שנקרא חיים לעיתים מרגיש משמח ומדהים אך גם סוער, מלא בגלים של דאגה ואי-ודאות. ברגעים כאלה, המאמין מוצא נחמה במילותיו של ישוע: ”אל תדאגו ליום המחר, כי המחר ידאג לעצמו. די לו ליום צרתו” (מתי ו’, 34). הפסוק הזה מזכיר לנו לשחרר את האחיזה הנוקשה בעתיד הלא נודע ולהתמקד בכאן ועכשיו, ברגע הזה,
הטענות של ישוע על עצמו ישוע טען טענות שמצביעות על טבע אלוהי, לדוגמה: ”אני והאב אחד אנחנו” (יוחנן 10:30) – נתפס כהצהרה על אחדות עם אלוהים. ”קודם היות אברהם, אני הוא” (יוחנן 8:58) – שימוש במונח ”אני הוא” (ביוונית: ἐγώ εἰμι), שמזכיר את שמו של אלוהים שנאמר למשה בסנה הבוער (שמות ג’:14). הסנהדרין ראו בטענות
