בגיל 23 רציתי למות.
עברתי שנים קשות של אלימות נפשית בלתי פוסקת. הייתי פגועה, שבורה, מעורערת, חסרת ביטחון, חסרת שמחה וכל שאר החבילה שמגיעה מחיים מלאים בטראומה. וכבר לא רציתי לשאת את הכאב. למות נדמה קל יותר. שקט יותר, מנוחה. דמיינתי איך… איך אקפוץ מהחלון, איך יפגע בי אוטובוס באמצע הכביש… איך זה יכול להסתיים.
קיוויתי לרגע של גן עדן, שלווה ואהבה. ולא יכולתי להשיג את זה. ידעתי שחיי אינם שלי לקחת. שזה אסור להתאבד. זה שייך לאלוהים. ואם אעשה את האסור אתרחק מגן העדן אליו קיוויתי להגיע. אז איבדתי שליטה לחלוטין – על חיי וגם על מותי. זו הייתה נקודה קשה מאוד – נקודת קיצון – שבה הכל היה בתחתית התחתיות.
אז התחלתי לבכות ולזעוק לאלוהים לתשובות. איפה אתה?? מהי האמת?? אתה בין היהודים? בין הנוצרים? בין המוסלמים? היכן אתה?? והוא לא מאכזב.
ממש כפי הכתוב עליו הוא מלא בנאמנות (גם כשאנחנו לא…). הוא ענה לי. שלח לי ספר: "למה דווקא אני". ספר שכתב בחור מבית דתי מקריית שמונה שלגמרי במקרה מצא את האלוהים בניו ג׳רזי. בספר הוא כתב על האלוהים שחיפשתי ועל הפסוקים להם כמהתי. הוא ריתק אותי. זה היה הספר הראשון שממש קראתי בתשוקה. ובתוכו חיכתה לי התשובה. תשובה שכבר קראה לי בעבר. מאלוהים שלא הפסיק לקרוא לי כנראה מעולם.
תשובה של אח אוהב
תשובה של אבא אוהב
תשובה של משיח, של מושיע
שעם ועל אף הכל לא וויתר עליי, לא זנח אותי. שלמרות כל מה שעשיתי והייתי, זכר את מה שהוא ברא, ידע את הפוטנציאל. והוא זה שהתחיל תהליך ריפוי בליבי.
הוא ישוע.
והוא האב של ישוע, שלי ושל רבים אחרים. הוא המושיע שבא לבטל את הסבל שמייצר השטן בעולם. ושומר שיהיו לנו חיי נצח בו, כאלו שמלאים בשלווה, באהבה ובשלום. והוא זה שממשיך לקרוא לנו בכל יום.
תודה על השינוי שעשית בי.
