יש משהו שקורה בקהילות משיחיות שאף אחד לא מדבר עליו בגלוי. וזה הרס לי את הלב כשגיליתי כמה זה נפוץ. מדובר בילדים אוטיסטים שעוברים טקסי גירוש שדים.
כן, קראתם נכון.
ילד אוטיסטי נכנס לפולחן. המוזיקה ב-110 דציבל תוקעת לו סכינים באוזניים. האורות מהבהבים. הקהל צפוף. הוא בורח החוצה בבכי. ומישהו שואל את האמא בלחש: "את בטוחה שזה לא… רוחני?"
מרמזים שיש לו שד.
יש פסטור מפורסם שהכריז בפייסבוק לייב: "אוטיזם זה לא מחלה – זה שדים!"
יש אתרים שמלמדים הורים "שחרור מרוח האוטיזם".
יש ילדים שהתפללו כל חייהם "ישוע, תרפא אותי" – ושום דבר לא השתנה. אז הם חשבו: "האמונה שלי לא מספיק חזקה. אני כישלון רוחני."
"אני רוצה לגור בעולם שבו ילד אוטיסטי יכול להיכנס לפולחן עם אוזניות מבטלות רעש, לשבת בפינה השקטה, לקרוא תהילים בלב במקום לשיר בקול."
אבל יש גם את הצד השני.
יש ספרים שטוענים שאוטיסטים הם "מלאכים קטנים" עם "רגישות רוחנית מיוחדת" שיכולים לראות מלאכים ולנבא עתידות.
שתי הגישות האלה – "יש בך שד" או "אתה מלאך מיוחד" – עושות את אותו הדבר בדיוק.
הן הופכות אותי ללא-אנושי.
אני לא שד. אני לא מלאך. אני לא פרויקט ריפוי. אני סתם בן אדם שהמוח שלו מחובר קצת אחרת.
והשאלה שלי אליכם היא זו:
כשתלמידי ישוע ראו עיוור מלידה ושאלו "מי חטא?" – ישוע ענה: "לא זה ולא זה, אלא כדי שיתגלו מעשי אלוהים בו."
הוא לא אמר שהעיוורון הוא עונש או שבר.
אז למה כל כך הרבה קהילות משיחיות מתייחסות לאוטיזם כמשהו שצריך לתקן?
מה אם המוח שלי לא "פגום" אלא פשוט "שונה"?
מה אם אלוהים לא חיכה שאהיה נוירוטיפי כדי לאהוב אותי?
אני רוצה לגור בעולם שבו ילד אוטיסטי יכול להיכנס לפולחן עם אוזניות מבטלות רעש, לשבת בפינה השקטה, לקרוא תהילים בלב במקום לשיר בקול.
ועדיין להיחשב שווה ערך למי שקופץ ורוקד מלפנים.
כי שניהם עובדים את אותו אלוהים – רק בשפות שונות.
אז הנה השאלות שלי אליכם:
האם צלם אלוהים תלוי ביכולת לדבר? לשיר? להרגיש רוח הקודש בדיוק כמו כולם?
האם שונות נוירולוגית היא שבר שצריך ריפוי, או דרך לגיטימית להיות אנושי?
האם קהילה שלא יכולה לקבל אוטיסט כמו שהוא – אולי הבעיה בקהילה ולא באוטיסט?
אני לא בא להאשים או לתקוף. אני בא לפתוח שיחה שאנשים מפחדים לפתוח.
מי מוכן לדבר על זה ברצינות?
